הטרמפיסט, השועל והגלגל
שתיים בלילה, ארוחת הערב הסתיימה.
אני חוזר הביתה לבד בכביש הישן, שבו אני אף פעם לא עובר.
בדרך אני פוגש מישהו שמנופף לי באמצע הדרך.
טרמפיסט. אני מפחד, למרות שאני עוצר את המכונית כדי לאסוף אותו.
למה אני תמיד חושב על הגרוע ביותר?
"אני מהעיר העתיקה, חבר," הוא אומר לי. "באתי לראות את חברה שלי ובסוף הסתבכתי. "דבר אחד מוביל למשנהו ומי שלא מפסיק לשתות מסתבך בצרות".
"בגלל זה אני לא לוקח את האופנוע. אני לא הולך להיעצר... היי, אז אתה עובר דרך הליבה? "אני מתחיל לעבוד בעוד חצי שעה ואני צריך להגיע הביתה כדי לאסוף את מה שאני צריך."
"אני עובד כסוכן אבטחה לילי במפעל נייר...
תודה דוד. אף פעם לא כאן בשביל אף אחד.
"אתה מציל את חיי."
אני משאיר את הקולגה ביעד שלו וממשיך.
כשמגיעים הביתה, מופיע מהיער משהו דומה ל'כלב'.
זה שועל. אמינורו.
החיה קופצת לכביש. נראה שהוא מבולבל.
הוא מסתובב מולי כמה פעמים.
כשהמכונית מפסיקה עם המנוע פועל, אני מסתכלת.
זה יפה.
יש לו זנב רחב ומתולתל, עם אף ארוך ואוזניים מחודדות.
אנחנו מסתכלים זה על זה הרבה זמן.
לאחר זמן מה אני יוצא לדרך ומגיע לדרך העפר שמובילה להוסטל שלי, רק שתי דקות מכאן.
אני חושב שהלילה היה קצר מדי, שאולי יכולתי להישאר עוד קצת לשתות משהו עם כולם.
עם זאת, ימים לאחר מכן אגיד לעצמי שאותו לילה היה כמו להיכנס לעדן.
אזכור גם את ההערה שבמהלך ארוחת הערב,
זה הסתובב בכל השולחן עד שהוא הגיע אליי.
היום חגגנו את סיום הרבעון הראשון.
אנו לומדים את המחזור הגבוה יותר של גינון.
תמיד אהבתי צמחים, הם מדברים בעד עצמם ואני,
מדי פעם אני מדבר איתם.
אני אוהב להאמין שיש חיים בכל אחד מהגבעולים שלו.
נסיעה שיוצאת מהמעמקים ומטפסת ישר לשמיים.
אני, שעשוי מחימר, מנסה להדביק את עצמי בירוק שלו.
שמי ליאון והחיים שלי סובבים סביב ההחלטה לגדול בהרמוניה כמוהם, כמו צמחים, אבל בהומור שאולי אין להם.
לגבי ארוחת הערב, בפתק היה כתוב משהו כמו:
"אני מקווה שתגיע ליעד שלך הלילה."
El autoestopista ya debe estar fichando.
El zorro, de incursión tardía.
Yo me imagino estar con ella, charlando.
Ella me hace sentir que estoy vivo, sobretodo cuando estamos a solas.
En grupo me cohíbo.
לאחר החניה, אני מסתכל בטלפון שלי שוב ושוב.
אני מחליט לכתוב את שמו על הפנקס,
ככותרת הסיפור של חיים שגורמים לי להתאהב.
בדיוק אז המכשיר מצלצל.
זאת היא.
אני תמה.
אני מפנטז שגם בשבילה הלילה היה קצר והיא קוראת לי להיפגש
בשעה מאוחרת זו של הלילה.
אני מרים.
"שלום?"
הוא שואל אותי אם אני קרוב.
ליתר ביטחון, אמרתי לו שאני בדיוק עוזב, שאני לא רחוק.
הוא מסביר לי שהיה לו תקלה בטנדר ושהוא התקשר לכל השותפים שלו, אבל אף אחד לא מרים טלפון.
אני לא מהסס לעזור לך.
"אתה בסדר?
מיד אחזור, כבר הסתובבתי".
הוא אומר לי שהגלגל התנתק בזמן שהוא נסע.
זה לא התקדם יותר, אבל זה באמצע הדרך,
על ישר בין עקומות.
בנוסף, הוא ניסה להתקשר למשאית הגרר, ללא מזל.
אני מנתק.
אני חושב על התאונה עם ההגה ואני מתייחס לזה למאניה שחוויתי בימים אלה,
פוביה קטנה שמייסרת אותי בזמן נהיגה.
בכמה הזדמנויות ראיתי את הגלגל האחורי שלי מתגלגל במורד.
"איזה מארבעת הגלגלים שלך השתחרר?"
התגעגעתי לשאול אותך. "אתה בטוח שאתה בסדר?"
אני עומד לחזור על האספלט.
לפני שעזבתי קראתי את הסיפור הגמור למחצה על המסך:
"אריאדנה...
אי אפשר לכתוב את זה, בכל מקרה זה חייב לקרות.
"אני אוהב אותך יותר מדי בשביל להמציא את הסיפור הזה."
📷 מ-Creative Commons CC
📝 מאת Cesar Rampe