top of page
פסל
כמו ילד שרואה את הצל שלו בפעם הראשונה...
אני מגלה שהדבורים לא שותות ישירות מהבריכה.
הם עושים את זה נצמדים לקירות הרטובים הטריים,
בדיוק איפה שהמים מטלטלים.
הגבול הזה הוא הגבול הדק שבין להרוות את הצמא שלך למות.
אני, שיכול להיות מקור או תליין, נמצא בתוך רחצה.
מסביבי יש חרקים שונים צפים על פני השטח,
הובס אנושות בהישג כה חיוני.
אם אעביר אותם החוצה הם יהיו מזון לנמלים.
אז, צרעה מרפרפת בשוליים. ארץ.
בכל פעם שאני מזיז המים נסערים יותר.
אני מחליט להיות פסל ומחכה, מתבונן בו.
המים נרגעים.
היא מרטחת ומחדשת את צעדה. לשרוד.
אנחנו רק... רוח נושאת זרעים.
📷 מ-Creative Commons CC
📝 מאת Cesar Rampe
bottom of page